עשרת הגדולים של העשור:

 מערכת ה"פאוור סלאם", מגזין הרסלינג האהוב על כותב שורות אלה, בחרה בעשרת המתאבקים החשובים בעשור הקודם, שנות ה-90.
בחרה, אך לא דירגה, כיוון שזו משימה על גבול הבלתי אפשרי.
מתאבק טוב הוא שילוב של כמה גורמים, שהראשון בהם הוא כמובן כישרון אתלטי, אבל לא פחות ממנו כריזמה, יכולת דרמטית (לפעמים גם קומית) וגם מראה חיצוני סביר לא מזיק (אם כי זה לא היה נתון חשוב בבחירת עשרת הגדולים...).
כאשר מצמצמים לעשרה בלבד, נותרו מחוץ לרשימה מתאבקים לא מעטים שרואי שיימצאו בה.
ריק פלייר, למשל.
כאמור, רשימת עשרת הגדולים אינה לפי סדר כרונולוג.
היא נפתחת עם ה"אנדרטייקר" ומסתיימת עם "היטמן".
מארק קלואי (אנדרטייקר) הוא אחד מכוכבי הרסלינג שאוחז כבר שנים באותה דמות, לא משנה ולא משתנה, והקהל אוהב אותו כך.
ברט הרט (היטמן) שרק לאחרונה הוכיח שוב מדוע הוא אחד הגדולים בעולם, כאשר נלחם בקרב מלהיב נגד קנדי אחר, כריס בנואה התחיל את הקריירה המפוארת שלו בדבליו אף כחצי הצמד "הרט פאונדיישן", ובתחילת שנות ה-90 המשיך כמתאבק יחיד, זכה בכל תואר אפשרי ועזב תוך כדי סיכסוך מכוער עם הבוס וינס מקמהון.
כיום הוא בדבליו סי דבליו, ונראה כאילו לא ממש טוב לו שם, והוא יוכל לעשות יותר, אם רק יאפשרו לו.
מתוך עשרת הגדולים שלושה הם יפנים, ואחד, ליאון וויט (ויידר), הוא אמריקני, שנחשב לאחד הפופולריים ביפן.
מיצוהארו מיסאווה זכה בחמישה "טריפל קראון", תואר האליפות החשוב ביותר של אירגון "אול ג'אפן" החל בשנת 92'.
כיום הוא "נשיא" האירגון.
קייצ'י ימאדה, המוכר לנו כ"ג'ושין לייגר", האיש במסכת הקרניים (המגוחכת חייבים לומר אחד ולתמיד!), הוא האלוף הכמעט קבוע של אירגון "אול ג'אפן" בחטיבת ה"ג'וניורס" שלה, כלומר, מתאבקים עד משקל וגובה מסוים.
תשע פעמים עד כה, אם ספרנו נכון.
אטסושי אוניטה הוא אחד האחראים, אם לא האחראי העיקרי לז'אנר המחליא למדי של הרסלינג העקוב מדם, שבו הכל הולך, אביזרים כמו מוטות ברזל, דגרות תיל, וחומרי נפץ!
הופכים לחלק מהעניין.
אוניטה, שהקים בשנת 89' את אירגון ה"פראנטיר מרשל ארטס" ביפן, מתגאה ב-1,300 תפרים בגופו, כתוצאה מקרבות האימה בכיכובו.
ויידר, כאמור, נחשב לאחד המתאבקים האמריקאים הכי פופולריים ביפן, אם לא הכי פופולרי.
תואר שביל גולדברג מסוגל ורוצה להתמודד עליו בעתיד הקרוב.
ויידר היה כוכב בדבליו סי דבליו, אבל משום מה לא הצליח בדבליו אף, והבין שזו מלחמה עבודה, חזר ליפן וזכה ב"טריפל קראון".
מעריצי הבושידו גם זוכרים (לרעה?) את נצחונו של האלוף טאקדה.
מבין האמריקנים ברשימת העשרה, שלושה הם כוכבי הדבליו אף, ועוד אחד חתום (עדיין) על חוזה בסך 15 אלף דולר לשבוע, ולא מתאבק! זהו שון מייקלס, שנאלץ לפרוש לאחר פציעה בשנת 98'.
קרב הסולם שלו נגד סקוט הול (רייזר רמון) ברסלמניה 10, כבר נכנס להיסטוריה כאחד הקרבות המרתקים והטובים ביותר בתולדות הדבליו אף.
סטיב וויליאמס (סטיב אוסטין), הפך לסופרסטאר כברירת מחדל של הדבליו אף: מייקלס נפצע, הרט עזב, דה רוק עוד לא היה בשל, וטייקר התעייף.
אוסטין היה בזמן הנכון במקום הנכון, ובמרץ 98' זכה באליפות הראשונה שלו בדבליו אף.
"הסיכסוך" המתמשך שלו עם הבוס וינס מקמהון היה הברקה גאונית של הבוס, שמחזיקה מעמד, בוורסיות שונות, גם כיום.
אחרון כוכבי הדבליו אף ברשימת העשרה הוא מיק פולי, אחד הטיפוסים הצבעוניים ברסלינג, האיש שעוד לפני איוונדר הוליפילד הקריב אוזן בזירה... פולי הגיע כ"מנקיינד" לדבליו אף, לאחר שהתפרסם בקרבות המופרעים שלו ביפן ומסגרת האי סי דבליו בארה"ב, תחת השם "קקטוס ג'ק".
לאחרונה התגלה כסופר מוכשר, והאוטוביוגרפיה שכתב הגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר בארה"ב.
נותר עוד אחד, הנציג השני של הדבליו סי דבליו והאיש המזוהה יותר מכל עם תעשית היאבקות.
האיש שהוא שם נרדף לרסלינג, בלי קשר לכך שכמתאבק יש מוכשרים ממנו.
טרי בוליאה, הוא הולק הוגאן, היה הכוכב הבלתי מעורער של שני האירגונים הגדולים, ובמו ידיו קידם את הדבליו סי דבליו למקום ראשון בין שתי החברות, כאשר "יסד" את חבורת האן דבליו או עם סקוט הול וקווין נאש הוגאן אחרי גם לכמה מהרגעים היותר מגוכחים בזירה, ב"קרבות" שבהם השתתפו כדורסלנים ומגישי "טוק שואו" מפורסמים (ג'יי לנו אחד מהם שבתוכניתו בחר הוגאן להכריז על "פרשיתו" שהחזיקה מעמד זמן קצר גימיק שהצליח להרגיז אוהדים רבים).
לטוב ולרע, הוגאן ורסלינג הם מילים נרדפות.
עכשיו נותר לו לפרוש. הפעם באמת.

(אהרון מורג, פנאי פלוס, 15.1.2000)

הרבה קרדיט לאיתי צדיק שהביא את הכתבה